שוב למחות דמעה

הַחִיּוּךְ שֶׁבַּתְּמוּנָה בַּקִּיר , מְחַיֵּךְ רַק אֵלַי

גַּם בָּרְגָעִים הַקָּשִׁים שֶׁאוּלַי יֶשְׁנָהּ תִּקְוָה

הַנֵּר כִּמְעַט שֶׁדָּעַךְ , אֲבָל הָרוּחַ הַשּׁוֹבָב

בָּא , וְכִבָּה אוֹתָךְ לָעַד

וּמָחִיתִי דִּמְעָה.

 

רוֹצָה עַכְשָׁו לִהְיוֹת אִתָּךְ , עִם כָּל הַנְּשָׁמוֹת הַטְּהוֹרוֹת

רָצִיתִי לִהְיוֹת שׁוֹנָה שֶׁתִּתְגָּאִי בִּי

וְעַכְשָׁו , אֵין לִי לְמִי לְהַרְאוֹת צִיּוּנִים

וּפֵרוֹתַי לֹא הִסְפִּיקוּ לְהַבְשִׁיל

וּמָחִיתִי דִּמְעָה.

טָעַם שֶׁל בֹּסֶר , מָהוּל רַק בְּיָמִים יָפִים אִתָּךְ

הָיִיתְ כַּחֲלוֹם , וְנִשְׁאַרְתְּ בְּלִי פִּתְרוֹנִים

וְהַלֵּב מְמָאֵן לְהַאֲמִין , כְּמוֹ לֹא רוֹצָה לִפְקֹחַ אֶת עֵינַי

וְלָדַעַת , שֶׁעַכְשָׁו כְּבָר הִפְסַדְתִּי

וּלְהִתְעוֹרֵר וְשׁוּב לִמְחוֹת דִּמְעָה.